את שולה הכרתי באתר הכרויות - ב- JDate. אחרי כמה מסרים לכאן ולשם, הגיעה העת להתקדם לשלב הבא, אז התקשרתי אליה. היה לה חוש הומור נפלא. הרגשתי שהיא עברה המון בחיים, ושהאתגרים שהיו מנת חלקה הפכו אותה לאדם טוב יותר. היה בה משהו מיוחד.
אחרי עשר שנים מייסרות בזירת הרווקות, עברתי כבר הכל. נראה לי ששום דבר לא מסתדר. זה הגיע לנקודה שכבר לא בא לי להשקיע זמן או כוח כדי לצאת למסעדה. בדרך כלל כוס קפה היתה מאפשרת לי להחליט אם שווה בכלל להשקיע. אבל במקרה הזה, ארוחת ערב בפגישה הראשונה היתה צעד משמעותי. ציפיתי לדייט הזה בהתלהבות זהירה.
הייתי לחוץ, אבל היה לי ביטחון של אדם ותיק ומנוסה בזירת ההיכרויות ברשת. הכרתי את כל סיפורי ההצלחה והכשלונות ולמדתי מהם. ידעתי לא לספר בצורה גלויה שיש לי משרה מכובדת, או ששירתתי ביחידה מובחרת בצה"ל, כדי שזה לא יישמע כמו התרברבות.
זה היה, למעשה, משחק כיבוש
למדתי את הלקחים האלה במשך שנים שרימיתי את עצמי. בתחילה ראיתי את האינטרנט כאמצעי מעולה למצוא בו בת זוג, אבל לא לכיוון הזה הדברים התפתחו. לאחר תקופה מסוימת שלא הצלחתי למצוא מה שחיפשתי, JDate הפך לתחביב. "פגישה מוצלחת" לא היתה כזאת בה פגשתי מישהי שאיתה אוכל לחיות יחד עד זיקנה ושיבה, אלא כזאת שניפחה לי את האגו. וככל שהתמקדתי יותר במטרה, זה היה יותר טוב. הכל היה כדי להבליט את עצמי, לגעת בכפתור רגשי בתוך האשה שאיתה נפגשתי ולעורר תגובה כימית. זה היה, למעשה, משחק כיבוש.
שולה לקחה אותי למסעדה שבחרה, וחגגנו על תפוחי אדמה צלויים וקבב. הארוחה היתה מדהימה כמעט כמו החֶברה. במקום לשוחח על מניות, קריירה וצה"ל, שולה הובילה את השיחה לכיוון שונה. זאת היתה הפגישה הראשונה בחיים שלי שבה נושאי השיחה היו אלוהים, תורה והיסטוריה יהודית. זאת היתה הפעם הראשונה בה חשתי בסוף הפגישה שהנשמה שלי התרוממה, ולא להיפך.
נפגשנו הרבה במשך אותו סתיו בלתי נשכח. אישיותה החזקה, היושר בכל מילה שדיברה, חמימות הנשמה שלה, כל אלה הציפו אותי. היא אהבה להיות יהודיה ואהבה את העם ואת המסורת שלה. לאחר חודשיים מאושרים יחד, התארסנו. הייתי כל כך נרגש - אני הולך לחיות איתה כל החיים. עכשיו, אני כבר לא צריך להיות יותר שחקן. אני לא צריך להתמודד עם השטויות של ריפוד האגו שלי ע"י פלירטים קצרים באמצעות פגישות אינטרנט. סוף סוף חולפים ימי השחיתות האישית שלי.
אבל אז התחיל הסיוט - נתקפתי בפחד מוות שלא אצליח להסתדר עם חיי נישואים. התרגלתי לחיים של דייטינג. כל השנים האלה של "לא להתחייב" השיגו אותי בסופו של דבר. קול פנימי החל ללחוש באוזני: "היי, השגת אותה. אלה היו חודשיים נפלאים והאגו שלך בא על סיפוקו. מי הבאה בתור?"
בכל פעם שהשטן הפנימי שלי דיבר, רציתי להקיא. אין בעולם אדם שמתאים לי יותר משולה. איזה פסיכי יהיה מספיק טיפש כדי לשמוע בקול שאומר שעדיף לו לצאת לעוד אגו-טריפ?
לרוע המזל, היתה לי תשובה - פסיכי שמכור להנאות חולפות, זמניות ומזויפות, שמותירות אותו בסוף עם לב ריק יותר וציני יותר. פסיכי כמוני.
זה היה הקונפליקט הקשה ביותר איתו התמודדתי אי פעם בחיי, ולא היו לי תשובות שיפתרו אותו. התעניתי. התחננתי לאלוהים שיעזור לי. המצב היה מפחיד. אם אני לא מסוגל לעמוד היום מול הדחף לטיפוח האגו על ידי התרכזות בכלתי לעתיד, איך אוכל להישאר נאמן לה במשך כל חיי?
קשר בין גבר לאשה מכיל יש אנרגיה רוחנית
יום אחד קראתי מאמר של הרב צבי פישמן, שעסק בערכי היחסים האינטימיים. קראתי אותו ורותקתי - מעולם לא שמעתי על זה קודם. תמיד חשבתי שמוסר מיני עוסק בכל הדברים שאסור לך לעשות, ופתאום גיליתי שההיפך הוא הנכון. למדתי שלכל מעשה שאנחנו עושים, יש אנרגיה רוחנית. חלק מהמעשים, כמו קשר בין גבר לאשה, מכילים אנרגיה רוחנית אדירה, וכשאנחנו מפנים את האנרגיה הזאת לכיוון בלתי ראוי, אנחנו מאבדים את הפוטנציאל. זה מרוקן את הגוף מהאנרגיה ומסיט את המחשבה מהמיקוד, ואנחנו הופכים להיות מדוכדכים, אדישים ומנותקים רגשית.
במשך כל השנים האלה, זיהמתי את הנשמה שלי ואפילו לא ידעתי את זה. התחושות האלה רדפו אותי זמן רב כל כך, ומעולם לא העליתי בדעתי שהן מבטאות סבל רוחני. תמיד חשבתי שמנת גלידה טובה תוציא אותי מהמצב.
הפיתרון היה לשנות לעצמי את הפוקוס. במקום לפזר את האנרגיה החוצה, אפנה אותה כעת כלפי אשתי. אך ורק כלפיה. בכל רגע, יש לי בחירה אם להתחבר עוד יותר אל אשתי, או להתרחק.
זה היה מהפך חשיבתי. דרך התבוננות חדשה לחלוטין על נשים. ואני לא מדבר על ניאוף, אלא במושגים הרבה יותר עדינים - זה כולל פלירט, חיבוק ידידותי, והמון מוסכמות חברתיות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן. זה ממש לא אתגר פשוט בחברה מלאת המסרים טעוני המיניות בה אנו חיים, אבל יש לנו כוח לבחור באופן חופשי.
עכשיו, בכל פעם שאני שומר את עיניי או מחשבותיי ממשהו לא ראוי, ה' מחזיר לי את האנרגיה הרוחנית שבזבזתי, והאנרגיה הזאת נשמרת אך ורק לאשתי.
כל השנים האלה הייתי עסוק בכיבוש, אבל אז פרצתי את המעגל והבנתי שהניצחון האמיתי הוא כיבוש עצמי.
המאמר התפרסם בראשונה באתר אש התורה
|