הקו הדק שמבדיל בין אהבה לשנאה
נפגשתם דרך אתר היכרויות, יצאתם, אהבתם לעולמי עולמים. כמעט. כי הנה פתאום, ברגע אחד קטן, האהבה התהפכה והפכה לשנאה. למה? איך? והאם תוכלו לאהוב מחדש? הנה הסיפור עמו כולכם תזדהו על עוצמתו של הרגש
בערך מהיום בו אנחנו מגלים מהי אהבה, או לפחות חושבים שגילינו, או לפחות מרגישים פרפרים בבטן ויודעים שאיכשהו זה קשור למישהו או למישהי שהכרנו, מספרים לנו שיש קו דק המפריד בין אהבה לשנאה. מלמדים אותנו לעמוד על המשמר. הניצוץ שהדליק את אש התשוקה, שהוציא אותנו מהסטטוס של רווק או של רווקה, עלול, מהר מאד, להפוך לאש מאכלת.
יש דברים בגו’
מלמדים אותנו על כך מגיל צעיר והאמת היא שמהר מאוד אנחנו מבינים שיש דברים בגו’. הקו הזה, הנסתר, החמקמק, נגלה לעין במלוא הכיעור והאכזריות די מהר, במקרים מסוימים. אותו רגש אדיר שאנחנו מרגישים כלפי אדם אחר, התחושה החדשה והמרגשת הזאת והידיעה הברורה שזה לנצח – הכל נעלם כהרף עין. אבל הרי רק לפני זמן קצר ידענו, היה לנו ברור כשמש בצהריים שאת האדם שלידנו נאהב לנצח, והנה הכל התקלקל, נמוג ונעלם. ידיעה על בגידה, פגיעה קשה, שקר או התעללות הופכים את עולמנו מן הקצה אל הקצה; מהתרוממות רוח למפח נפש. קשר רציני יכול להיות ארוך וגם קצר מאד, משך הזמן הוא לא עצם העניין, אלא עוצמת הרגש. וכשהמחויבות גבוהה, עוצמת הרגש בפול ווליום וההתמסרות טוטאלית, גם אם מדובר ברומן של חודשיים, ההתרסקות עלולה להיות קשה וכואבת.
מה שעולה סופו לרדת?
ככל שעלינו גבוה יותר, כך נתרסק עמוק יותר. הנפילה הזאת היא היא אותו קו דק שמבדיל בין הרגש הנעלה מכל – אהבה, לרגש הכואב מכל – שנאה. לא פלא שהקו הוא דק והוא בעיקר בנוי מאכזבה. בטחנו במישהו והוא אכזב אותנו (כאמור, בגד או פגע או שיקר). והמילה “בטחנו” צרה מלהכיל את המשמעות – מה זה בטחנו? השלנו את בגדינו מולו או מולה, התחברנו גוף אל גוף, דיברנו אל תוך הלילה, הסרנו את החומות שבנינו עם השנים, נפתחנו, גילינו, חשפנו את הקלפים (הו, כמה פעמים אמרו לנו לא לעשות את זה ושוב ושוב אנחנו עושים) ועכשיו נותרנו כערומים, חשופים, חסרי הגנה.
הגבר או האשה שגרמו לנו להרגיש טוב עם עצמנו שינו כיוון ועתה, אנחנו מרגישים רע עם עצמנו, בתוך גופנו. עכשיו אנחנו שונאים אותם.
הקו המפריד הזה כל כך דק ואכזרי, שפעמים רבות אנחנו מאשימים את עצמנו. איך התמסרנו כל כך, איך לא שמנו לב לסימנים, איך נתנו לזה לקרות. אנחנו כועסים על עצמנו, כמעט שונאים את עצמנו לזמן מה וחשים שיש אדם אחד אותו אפשר להאשים בכל. לפעמים זה נכון! וכך, אותו אחד או אחת שאהבנו עד כלות הוא הוא הרעה החולה בחיינו. עם השנים כל הכרות חדשה הופכת למפחידה יותר ויותר. עם הניסיון בא הפחד מהבאות. אבל אי אפשר לעשות דבר כשאהבה פולשת לחיינו, מרטיטה את גופנו ושוב אנחנו חסרי אונים מולה, שוב נשבור את כל הכללים, שוב נספר, נדבר, נחשוף ונשבור חומות. הלוואי והפעם לא נפגע עוד. הלוואי והפעם זו הכרות חדשה, שתמשך לנצח.
